עד כדון בשנפלו זה אחר זה – התם על מתני׳ דערלה קאי ואגב מייתי כל הסוגיא הכא. עד כאן לא פליגי רבי אליעזר ורבנן בשאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה דר״א אומר אחר האחרון אני בא וחכמים אומרים לעולם אינו אוסר עד שיהא בשאור של תרומה כדי לחמץ אלא בשנפלו זה אחר זה דבהא סברי רבנן דאין מצטרפין אם אין בשל תרומ׳ לבדו כדי לחמץ:
נפלו שנים כאחת – מהו אם בהא נמי קסברי רבנן דאינן מצטרפן או דילמא הואיל ונפלו שניהם בבת אחת מצטרפין זה עם זה ואע״פ שאין בשאור של תרומה לבדו כדי לחמץ אסור:
נישמעינה מהדא – דתנינן בתוספתא דפסחים ריש פ״ב:
מאימתי חמץ כותים מותר לאחר הפסח – קודם שגזרו על הכותי׳ שיהו כנכרים מיירי והכותים אינם נזהרין לחמץ עיסתן בשאור שעבר עליו הפסח שבזה אינם מודים לדברי חכמים ומאימתי מותר חמצן אחר הפסח ולא חיישינן משום חימוץ שאור שעבר עליו הפסח:
של בעלי בתים – שאינן אופין הרבה עד אחר שלש שבתות של אפיה שאפו אחר הפסח דתולין שכבר חלף וכלה מתערובות השאור שלהן של קודם הפסח ובשאור שלאחר הפסח חימצו עיסתן:
ושל נחתומים – שאופין הרבה כדי למכור:
בכפרים עד שלשה ימים ובכרכים אחר שלשה תנורים – כצ״ל וכן הוא בתוספתא דבכרכין שהן אופין הרבה ביותר אחר שלשה פעמים שאפאו בכל פעם כמלא תנור סגי:
והוא שהיה אדם גדול – כלומר ואם הוא אדם גדול וצריך לאפות הרבה לפני אוכלי שלחנו המרובין. וכן הוא בתוספתא דגריס אם היה בעל הבית או שמשיא את בנו ואפה שלשה בשבת אחד זו אחר זו מותר דכיון שהוא צריך לפת הרבה בשלשה תנורים בשבת אחת כבר כלה תערובת השאור של קודם הפסח:
אף כשאמרו – וכן בנחתומין אף שאמרו בהן בכפרים שלשה ימים בעינן אם היה נדחק לפת שהיו לוקחין הרבה והיה צריך לאפית הרבה בשלשה תנורים ביום אחד סגי:
תני ר׳ שמעון אומר אף כשאמרו של נחתומין בכרכים עד שלשה תנורים אסור עד שלשה ימים שמשחרית וכו׳ – כצ״ל וכן הוא בתוספתא. כלומר דר״ש פליג את״ק דס״ל בכרכים אחר שלשה תנורים סגי דמשמע אפי׳ ביום אחד וקאמר דאף דאמרו שלשה תנורים מיהו בשלשה ימים בעינן ומשום שמשחרית בורר הוא לו שאור שיהא בו לחמץ כל עיסות שאופה בו אותו היום וא״כ כל השאור של כל היום כחד תנור חשבינן ליה. ור״ש מחמיר בכרכים מהאי טעמא גופיה דאלו בכפרים אחר שלשה ימים תלינן לקולא שכבר כלה תערובת שאור מקודם הפסח בין שאפה תנור אחד או הרבה תנורים אמרינן דפת שנאפה אח״כ נתחמץ בשאור של עיסה האחרונה אבל בכרכים כיון שהוא צריך לאפות הרבה ובתנור גדול בורר לו כל שחרית שאור מעיסה שקדמה לכל אותו היום ועד שלשה עיסות חיישינן שעדיין יש בה תערובת שאור של איסור וכל יום כעיסה אחת בתנור אחד חשבינן והלכך שלשה תנורים בשלשה ימים בעינן:
אותה העיסה השנייה וכו׳ – השתא פשיט ליה להא דבעי אי פליגי רבנן דר״א בשנפלו איסור והיתר כאחת או לא דהא קתני בהאי ברייתא דחוששין להעיסות שנעשו אחר הפסח משום תערובת שאור של איסור וחלקו חכמים בשיעורן לבעל הבית ולנחתומין וכן בכפרי׳ או בכרכים ואי ס״ד דבנפלו שניהם כאחת נמי פליגי רבנן וס״ל דאין מצטרפן לאסור עד שיהא בשל תרומה כדי לחמץ א״כ ע״כ דמטעמא דס״ל זה וזה גורם מותר הוא והלכך בנפלו שניהם כאחת אין מצטרפין לאסור א״כ קשיא הכא אמאי חששו כלל בעיסה השנייה דבשלמא עיסה הראשונה שלהן שנעשית אחר הפסח איכא חששא שנתחמצה כולה בשאור שעבר עליו הפסח אלא עיסה השנייה לא מאיסור והיתר מתחמצת בתמיה שכן דרך שלוקחין שאור שנשאר בעיסה זו לחמץ עיסה שלאחריה והשתא בעיסה זו הוי זה וזה גורם שהאיסור וההיתר גורמין לחמץ עיסה השנייה ואפ״ה אסרו ש״מ דבנפלו שניהם כאחת מודו רבנן דהתם לר״א דמצטרפין דזה וזה גורם אסור הוא ולא פליגי אלא בנפלו זה אחר זה ומשום דס״ל דזה וזה גורם כאחת הוא דבעינן:
מאן תנא חמיצן של כותים ר׳ אליעזר – דברייתא זו כר״א אתיא דס״ל דזה וזה גורם אסור ואכתי לרבנן לא שמעינן מידי:
נהירת – זכרני דהויתין תרוייהון אמרין בשם ר״ל בהאי לישנא מאן תנא חימצן וכו׳ ר״א היא אבל כאן לא הוינן אמרינן כן אלא הכי אמר ר׳ הילא בשם ר״ל ירדו לחמצן של כותים כר״א כלומר שהחמירו חכמים בחמצן של כותים וירדו להן בשיטת ר״א ולא דמוקמינן הברייתא כר״א דהוי משמע דחכמים פליגי עליה:
ועוד מהדא – נמי שמעינן דחמצן של כותים כ״ע מודה בה:
אבא הוה ליה עובדא – בחמצן של כותים אחר הפסח ושלח לשאול לר׳ חייה ולרב אמי ולרב אסי והורון ליה כר״א מה. בתמיה וכי כיחידאה מורין ליה אלא לאו משום דרבנן נמי מודו בה ושירדו בשיטת ר״א להחמיר בחמצן של כותים: